מתוך הרצאה שנתתי בפאנל לספרה של ד"ר תמי יגורי – פתרון חידת המשמעות, בכנס האגודה הישראלית לפילוסופיה, פברואר 2020.
למה בכלל לשאול על משמעות?
אחת החוויות המטלטלות של חיי היתה קריאת הספר הגיונות של דקארט בכיתה י"א. הייתי במגמת פילוסופיה, וקראנו את שני הפרקים הראשונים של הספר כחלק מלימודי אפיסטמולוגיה. במשך שעות, ימים ולילות היינו דקארט. הסתובבנו במסדרונות ונגענו בקירות כי הרי ידענו שהחושים הטעו אותנו. ישבנו בשיעורים ותהינו איך נדע אם זו ערות או חלום. אכלנו והתחבטנו בפענוחו של משל השעווה. חווינו במלוא העוצמה של גיל ההתבגרות את השאלות הקיומיות והאפיסטמיות שהוא מעלה. הלכנו איתו, צעד אחר צעד, בניסוי המחשבתי. ולאחר כשבועיים, באותה תנופה של גיל הנעורים הצלחנו גם לסכם לעצמנו כי מדובר במבוי סתום ולדלג הלאה בקלילות.
אנחנו זכינו במסגרת לימודים מסודרת שהציפה בפנינו שאלות קיומיות וגם נתנה לנו מסגרות חשיבה וניתוח שלהן, אך אלה שאלות שמעסיקות נערים וילדות לאורך התבגרותם. איך יודעות שמה שאני רואה הוא מה שאת רואה? האם הכל ניתן לרדוקציה לאגואיזם, והאם זה מבטל את המוסר? האם עץ שנפל ביער משמיע קול? למה יש סבל בעולם? ומה משמעות חיינו בתוך העולם הזה?
כאשר אנחנו חושבים על פילוסופיה, או נכון יותר, כאשר אנחנו חושבים על החיים, שאלת המשמעות היא אחת השאלה החשובות והמרכזיות שמגלות את עצמן מול עינינו. כולנו רוצות לדעת למה אנחנו קמות בבוקר ואם כבר קמנו, למה לצאת מהמיטה.
הספר של תמי מציע דרך מרעננת לגשת לנושא. הוא מוציא את שאלת המשמעות ממחוזות הניו אייג' והעזרה העצמית אבל לא משאיר אותה בהתבוננות אקדמית מרוחקת או כללית. על ידי מפגש בין חוויות חיים של מטופלים והוגים שונים המציעים דרכים, אפשרויות ומסגרות חשיבה לניסוח תשובה, תמי מציעה פרספקטיבות שונות להתמודדות עם השאלה אודות משמעות בחיים ולחיים. הסיפור – סיפור החיים – הוא חומר הגלם של המשמעות, ועל ידי החיפוש שלה אחרי ערכים מהותיים החבויים בסיפור היא עוזרת לבן השיח שלה לארגן את סיפורו מחדש ולחשוף את המשמעות החבויה בו.
איך למצוא משמעות במטלות האינסופיות של ההורות
הספר של תמי פגש אותי במקום מאוד אישי. אחרי לידת בתי הצעירה לקחתי הפסקה מהאקדמיה שהיתה ביתי בעשור שלפני כן. משימות החיים והעבודה לא נגמרות, אבל הפעפוע של ההתרגשות בבטן כשאני פוגשת טקסט פילוסופי או שאלה שדורשת מחשבה ופיצוח מושגי, השאיר חלל ריק. בחרתי לקחת את המתודה של תמי, את המפגש בין האישי והפילוסופי המשתמש בסיפורי חיים, ולנסות להחיל אותה על עצמי.
בשמונה השנים האחרונות, קשרתי את חיי באופן בל ינתק בחייהם של גורי אדם קטנים. זה מרגש ומפעים ומתיש. ילדים ממלאים את הלב באהבה עמוקה לאין שיעור, ואת הבית בחפצים ובמטלות שאין להן סוף. ערימות של בגדים מחכות להתכבס, להתקפל, ולהיכנס לארונות, רק כדי לחזור לערימת הכביסה למחרת. כלים נעים במעגל מתמיד בין הארון, השולחן והמדיח. צעצועים מסוגים שונים מוצאים אחיזה בפינות נסתרות ובלתי צפויות בבית. המשימות חוזרות על עצמן כוריאציה מודרנית של סיזיפוס- פיזורים, איסופים, הכנת אוכל, מקלחות, הרדמות, שיר אחרון ודי אבל עכשיו רק תחזיקי לי את היד עד שארדם וגם כל הלילה, בסדר אמא?
מזה שמונה שנים אני מזינה ילדים, מלבישה, מנקה, מסדרת. תמיד מישהו רוצה משהו, צריך עזרה. שרוכים לקשור, צעצוע לתקן, תפוח לחתוך רק כך ולא אחרת, חולצה שנמשכת- אמא תרימי אותי. ספרי הפילוסופיה שלי גלו ועלו למדפים העליונים של הספריה, הרחק מידיים קטנות ודביקות, ובמקומם ממלאים את המדפים ספרים קשיחים וצבעוניים, ספרי קומיקס, סיפורי מסעות וחרוזים.
רבים רואים בילדים את מה שמעניק משמעות לחייהם. אבל משמעות במובן הזה חשה רחוקה ואמורפית. יחד עם הגרעין הזוהר של אהבה ללא תנאי, סיפוק ופשר, מגיעות קליפות קליפות של מטלות ומשימות, יומיום טורדני ומעיק. מול הרוטינה הסיזיפית ששבה ומתחדשת ללא הפסקה וללא מנוחה לא תעזור המשמעות הרחוקה, שכן קל לה להתעמעם ולסגת, והיא אינה מספיקה או אינה מצליחה לייצר חוויה של משמעות וחיים בעלי משמעות בהווה. וגם אם מאמר השיר נכון וילדים הם שמחה – ואי אפשר להכחיש שיש רגעים רבים מלאי שמחה, הכרת תודה ואושר פשוט וצרוף בהורות – שמחה ואושר אינם משמעות, כפי שתמי מפרטת בהרחבה בפתיחת הספר. יש לחפש משמעות קונרקטית שתיתן פשר לביצה הטובענית של היומיום.
מה ניתן ללמוד מאביר האמונה המופיע כחנווני?
אם כן סיפורי עוסק ביומיומי, בארצי, בנשנה. וכדי להאיר עליו אני מבקשת לפנות לאמן העיסוק בחזרה- סורן קירקגור ולגיבורו החנווני, אביר האמונה היומיומי המופיע בפרק "על הבעייתיות" בפתיחת ספרו חיל ורעדה. חיל ורעדה עוסק בטבעה של האמונה, ובאופן שבו הופך אדם למאמין. הוא מציב את אברהם כפרדיגמה לאביר האמונה ומציג דרכו את התהליך הטרנספורמטיבי הנדרש כדי לכונן את האדם כסובייקט חדש- סובייקט מאמין. התנועה הנדרשת על מנת לעבור מהמעגל האתי למעגל הדתי היא כפולה- ראשית עליו לבצע את התנועה של הויתור האינסופי, תנועה שבה האדם נדרש לסלק באופן מוחלט את תביעתו ממושא תשוקתו. ושנית, הוא נדרש לעשות את התנועה של אמונה מכוח האבסורד. הוא מאמין כי אף שאין לו כל אחיזה בדבר עליו ויתר, הוא יושב לו.
הניתוח המושגי של האמונה מתבצע דרך סיפורו של אברהם בעקידת יצחק. אברהם הוא אביר אמונה משום שהוא נדרש לוותר על בנו באופן מוחלט, ועם זאת, הוא מאמין כי הוא יושב לו, שכן דרכו תתקיים ההבטחה האלוהית להמשכיות והפיכה לעם. אך רגע לפני המפגש עם אברהם עצמו, קירקגור מעלה בדמיונו מפגש עם אביר אמונה אפשרי. הוא מדמיין כיצד זה יהיה לפגוש את אותו אדם המגלם בגופו ובחייו את השאיפה הנעלה ביותר שלו- להפוך למאמין. אבל רגע. האמנם זהו אביר האמונה? המפגש עם אביר האמונה המדומיין הוא אנטי קליימטי.
"הנהו כאן. הנה התוודעתי אליו. אך הנחתי עיני עליו וכבר אני הודף אותו ממני ונרתע לאחורי, סופק את כפות ידי בחוסר אמון, "אל אלוהים, הזהו האיש? כיצד, הריהו נראה כגובה מסים ותו לא!" ובכל זאת, זהו ולא אחר. אני קרב אליו עוד ועוקב אחרי תנועותיו הדקות ביותר, שמא תצוד עיני בו סימן כלשהו מן האינסופי, מבט, מחווה, אות-עצב, חיוך, אשר יסגירו את מציאותו של האינסופי באופן שאינו עולה בקנה אחד עם הסופי. אך לא."
קירקגור עוקב אחרי התנהלותו היומיומית של החנווני. הוא משוטט ברחוב, עוצר ליד חלון ראווה, מביט בבניין חדש שמוקם ברחוב, הולך לעבודה, משתתף בטקס מיסה, חוזר לביתו, יושב על המרפסת, מעשן. תיאור בנאלי של אדם מן היישוב. ועם זאת, מתעקש קירקגור כי משתראה אותו תדע מייד כי זהו אביר אמונה. הוא משוקע כל כולו בחיי היומיום, ועם זאת הוא מבצע בתוכם את התנועות האינסופיות של הויתור והאמונה. כל פעולותיו כולן נעשות בכוח האבסורד. הוא עושה כל העת את התנועות של האינסופי.
הוא מתואר כהולך הביתה מעבודתו, מהרהר במה תכין לו אשתו לארוחת הערב. הוא מייחל שהיא הכינה קדירת כבש. הוא יכול ממש לטעום את התבשיל, להריח את הבשר והגזרים ואת הרוטב החום המבעבע. הוא מרוצה. הוא שמח עם מה שהעולם מציע לו. וכשיגיע לביתו, וימצא שאין קדירה, הוא יהיה מרוצה באותה מידה לאכול לחם וגבינה.
מה אבד לחנווני ומה הוא מבקש להשיב?
מהו אותו הדבר שעליו ויתר החנווני? מה אבד לו והוא מבקש להשיב? נראה כי הוא שלם ודבר אינו חסר לו. בעקבות קרישק אני טוענת כי הויתור של החנווני הוא ההכרה העמוקה בארעיות הדברים, בזמניות של כל מה שסביבנו בעולם הסופי הזה. זהו ויתור שמכיר באובדן המהותי של כל מה שבזמן, כל מה שבר חלוף. הוא לא בורח מהאובדן הזה אלא חי איתו, משלים איתו. הוא כן לגביו. הוא מקבל לעומקו את הקיום של העולם כזמני וקונטינגנטי. אוסיף כי הויתור שהוא מבצע, ובגינו הוא זוכה להיות אביר אמונה, אינו קל כל עיקר. לוותר על העולם, לקבל באופן עמוק ומוחלט את סופיותם של הדברים, להתבונן בכל כנידון לכליה ולהמשיך לפעול ולחיות, זהו מעשה אמיץ וקשה לא פחות מביצוע אקט הירואי אחד, מחריד ככל שיהיה.
במובן הזה יש לומר כי האמונה רלוונטית לא רק בהקשר למה שאין, למה שאבד, אלא גם, ואולי בעיקר, בהקשר למה שיש. הרי גם יצחק לא אבד. הניסיון הוא פנימי, התנועה של הויתור היא פנימית ואינסופית. למעשה אולי קל יותר לעשותה כאשר הדבר אכן אובד לעד, וקשה יותר לעשותה כאשר הוא ישנו. לכן אומר קירקגור- אם הייתי מאמין הייתי נישא לרגינה. הויתור עליה בעודה נמצאת לצידו, הוא הוא התנועה של האמונה.
האמונה מאפשרת להתייחס אל העולם כאל מתנה. קירקגור מראה לנו כי הכרה זו בסופיות הדברים מייצרת דווקא שמחה והכרת תודה. בין אם אשתו תכין לו תבשיל כבש לארוחת הערב בין אם לאו, תחושתו לא תשתנה. הוא ציפה לארוחה אך ציפייתו לא הכזיבה אותו, כיוון שהוא לא נאחז בה. הוא שילח אותה לחלל העולם, כבלון, וככזו היא נותרת איתו גם כאשר מצב העניינים השתנה והיא לא הבשילה לכדי מימוש. האמונה משאירה בו מקום. תנועת הויתור והאמונה (ובה הקבלה מחדש) מאפשרת לאביר האמונה שהוא החנווני לחיות בתוך העולם אך לא להחזיק בו, להיות משוקע בו אך לא לאחוז בו. הוא כולו בו, ובכל זאת יש ביניהם רווח כלשהו. רווח זה הוא מקומה של האמונה והכרת האל, ושל השמחה.
החנווני אינו מנתק את עצמו מן העולם. להיפך, הוא מציע לנו הבנה של אמונה בתוך החיים הארציים. הוא משוקע בעולם לחלוטין. המשוקעות הזו מעניקה לו ביטחון.[1] הוא אינו מבקש להבין את העולם; הוא בוטח בו. החנווני מציע לנו אופן חיים שבו החיים הדתיים ורגעי האמונה שזורים בתוך החיים. הוא מראה לנו כיצד תנועות הויתור והאמונה קורות גם תוך כדי שיטוט ברחוב, יתרה מזאת- השיטוט ברחוב הוא הוא התנועה של האמונה. ההבנה כי הרחוב הזה עתיד להתכלות ביום מן הימים, ועדיין אני הולך בו ושמח מהיופי הנגלה לעיני בשיטוטי.
מה מלמד אותנו החנווני?
סימון וייל, פילוסופית צרפתייה שהתיאולוגיה שלה מחפשת באופן עיקש כיצד ניתן לפגוש את האל, וכיצד ניתן לאהוב אותו באהבה הגדולה ביותר שבאפשר, כותבת בספרה הכובד והחסד–
"רוחניות העבודה. העבודה גורמת לנו להתנסות באופן מייגע בתופעת התכליתיות החוזרת ונהדפת ככדור; לעבוד כדי לאכול, לאכול כדי לעבוד… אם נראה אחד מהשניים כתכלית, או את זה ואת זה בנפרד, אנחנו אבודים. המחזור מכיל את האמת.
סנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו והסיבוב של גרמי-השמים. אומללות קיצונית והוד קיצוני.
רק כאשר אדם רואה עצמו כסנאי שמסתובב סחור-סחור בכלובו – ואינו משקר לעצמו – הוא קרוב לגאולה."
(עמ 207)
עלינו לנסות ולראות את הכביסה לא כבעיה אלא כפתרון. עבור החנווני, הכרת הסופי אינה מעוררת בעתה או מייצרת הימנעות. היא מאפשרת לו להאמין, להכיר תודה ולשמוח באופן מלא במה שסביבו. הסיזיפיות נעוצה, אולי, במחשבה שיש דבר מה מאחורי כל היומיום. שניתן "לחזור לעצמי" גם עם ילדים, שכל זה הוא רק מכשול, זמני או לא, בדרך למשהו אחר. אני מבקשת ללמוד מהחנווני לאמץ את הארעי. להכיר כי הכל סופי, וזהו טבעו של העולם. סל הכביסה לא יתרוקן לעולם. כאשר אני מקבלת עובדה זו, אני יכולה לוותר על אי הנחת, התסכול, חוסר הסיפוק והתחושה שלא ייתכן ואלה הם חיי. הידיעה ש"ככה זה" באופן עמוק ומהותי, משחררת. היא מאפשרת לי לנקות את התחושות ורעשי הרקע הקשים ולייצר מרווח ביני ובין העולם שלי, אותו מרווח שמאפשר אמונה, שמחה והכרת תודה.
אמונה ללא מאמינים, והאמוני שביומיום
חשוב לי לומר משהו על אמונה, דווקא בהיותי אדם לא מאמין. האמונה עבור קירקגור היא הפתח למפגש עם הנצחי. היא הדרך לכונן את הסובייקטיביות של האדם בצורה השלמה ביותר. נצחיות, חסד, אחדות, אינן בהכרח מילים שכרוכות באלוה כפי שהוא מעוצב בדת הממוסדת. ניתן גם להתייחס אליהן כפשוטן, כחוויות חיים, ככוחות הקיימים ביקום ובנפש האדם. אם כי דבר זה אולי דורש עיון מעמיק יותר בהזדמנות אחרת.
המורה שלי ליוגה מנחה אותנו בתחילת השיעור-
קחו נשימה עמוקה, החזיקו אותה בפנים, תעשו מהאויר תפילה ותוציאו אותה לעולם. הפכו את הנשימה שלכם לתפילה.
זה מה שמלמד אותנו החנווני. להפוך את היומיומי לאמוני. לבעל פשר ומשמעות. העובדה שאני מגדלת בני אדם קטנים, מזכירה לי תמיד שגם אני עצמי סובייקט בהתהוות. כינון הסובייקטיביות שלנו הוא מעשה שאינו נגמר לעולם. קפיצת האמונה אינה מעשה חד פעמי. היא קורית יום יום ושעה שעה. התנועות של האינסופי ושל האמונה יכולות (וצריכות) ללוות את כל מעשינו. האמונה אינה מצב, היא מעשה. היא בחירה אקטיבית בנקודת מבט על העולם. כאשר אני מכינה לבני סנדוויץ לבית הספר, אני יודעת שיום אחד, הוא ואני עתידים למות, שהבית שבו אנו חיים יהרס, שלא יוותר לנו זכר. ועם זאת, אני בוחרת לשוב מידי יום ולדאוג לו. לפעול למענו, לאהוב אותו בכל ליבי, על אף שיום אחד גם זה יגמר.
[1] מוני, Excursions with Kierkegaard.