זה עוד לא אבוד ואולי זה כן ואולי זה טוב
שהכל אבוד אין יותר ברירה אין על מה לחשוב
ספוטיפיי השמיע לי את השיר הזה, זה עוד לא אבוד של להקת ג'יין בורדו, והפזמון שלו תפס אותי. "זה עוד לא אבוד, ואולי זה כן, ואולי זה טוב. שהכל אבוד, אין יותר ברירה, אין על מה לחשוב."
המחשבות שלי התחילו להתגלגל. מה קורה כשהכל אבוד? כשמרגישות שהכל אבוד? לכאורה זו שאלה לפסיכולוגים, אנשי טיפול, אולי פסיכיאטרים. לכאורה זו אחת השאלות הכי קשות שאדם יכול לשאול את עצמו.
האם הכל אבוד? ומה אם כן? מה אני עושה עכשיו?
זו שאלה שקל לראות איך היא מתגלגלת למחוזות של יאוש, דכאון וחדלון. אם הכל אבוד, בשביל מה לטרוח? למה? אם אני לא יכולה לשנות אז מה אכפת לי? שיקרה מה שיקרה. שישרף העולם.
אבל רגע, אולי נעצור שניה. וננשום. ונחשוב שוב על השאלה הזו, מכיוון קצת אחר.
מה קורה כשהכל אבוד? כשאני יודעת שלא משנה מה אני אעשה, זה לא משנה כלום בעולם שמחוצה לי? האם מתחת לפחד ולאימה, אי שם בקרקעית הבטן יכול להסתתר דבר מה נוסף?
אולי חופש? אולי שחרור? אולי דווקא במקום הזה טמונה אפשרות לבחירה, בחירה אמיצה ואותנטית ומלאת חיים דווקא?